| על חורבותייך עיר דוד |
|
בערב שישי אחד, תחת שמיכת הקור הירושלמי המקפיא, מצאתי עצמי במרכז העיר, מפלס דרכי יחד עם חבר בינות לנערים שיכורים התומכים בילדות מעולפות, דורך על בקבוקי הוודקה הריקים ועל ערימות של זבל ופלאיירים בעלי כותרות מפוצצות המזמינות את הקורא למסיבות קיקיוניות בדאנס ברים חצי ריקים.
התיישבנו לנו בפאב כלשהו (שסירב לשלם לי בעבור פרסומת סמויה בפוסט) והזמנו בירה תוך שיחה ערה על ה"מצב בירושלים". דיברנו על הרכבת הקלה כמובן, ועל כיכר הדוידקא שמשום מה משפצים כבר שלוש שנים. דיברנו על מחירי הדיור שעולים משנה לשנה (מה קרה בשנה האחרונה שגרם לעליית מחירים? מצאתם זהב בקירות?!?) על מחירי התחבורה הציבורית שממשיכים לעלות תוך התעלמות מוחלטת ממחירי הדלק, על המונופול של אגד בעיר. דיברנו על דירות הרפאים ועל האוניברסיטה והעירייה שממשיכות למכור ביניינים במרכז העיר ליזמים כדי שיבנו בהם דירות פאר לאמריקאים עשירים שלא יגורו בהן לעולם. דיברנו על החרדים שממשיכים לחפש סיבות "לשרוף את המועדון" והורסים לנו את העיר, על ניר ברקת שממשיך להפר בזלזול גמור את כל התחיבויותיו אי פעם לציבור הבוחרים החילוני שלו, על הטינופת ברחובות ועל הצעירים שבורחים מכאן (לעיתים גם בצדק)... במערבולת הדיון הסוער מצאנו עצמנו גולשים לבעיותיה של המדינה כולה, לאינפלציה המטורפת, למחירי המוצרים שלא מפסיקים לעלות מול המשכורות שאינן משתנות, לקואלציות הרעועות שבעטיין מדינה שלמה נכנעת שוב ושוב למפלגות נישה המייצגות מיעוט פנאטי במדינה. על החינוך המתדרדר, על הערסים שמציפים את הרחובות, על האלימות, הבורות,השנאה, הגזענות, הכפייה, השטחים, השחיתות, על החרדים שלא מפסיקים לגנוב מאיתנו, לירוק לנו בפרצוף ואז לספר לנו שיורד גשם. על יחסי ההון שלטון, על מדינה שלמה שלא יודעת לתת שירות או יחס הולם לתושביה, על מליוני אזרחים שמעדיפים לשבת בבית ולהירקב מול "האח הגדול" במקום לצאת ולשנות... מדינה אוכלת יושביה! הבטנו בייאוש על חצאי כוסות הבירה הריקים והרהרנו באפשרויות הבריחה שלנו. אחחח... אירופה... השתפכנו בחולמניות מבושמת. "התרבות" הוא שח לי בעיניים בורקות, " התרבות שמה זה משהו, מוזיאונים, גלריות... אין ערסים, אין צעקות וצפירות, איך שהם מנומסים האירופאים האלו..." לגמתי בעדינות אנינת טעם את שארית *הגולדסטאר שלי בעודי בוחן בדמיוני את מגדל אייפל הניבט מבעד לחלון דירתנו הצנועה בפריס. את הרחובות הנקיים מלכלוך ומצעירים הלומי אלכוהול ואלימות. את משרדי הממשלה הנקיים, בעלי המעלית התקינה, את הפקידות והמלצרים האדיבים. את המשכורת שניתן לחיות ממנה ואף לחסוך מעט. דמיינתי לי את אמצעי התחבורה הנוחים, היעילים והזולים. את הנימוס ברחובות ואת העיר שלא חשבה לרגע ללכת לישון יומיים בשבוע בגלל צו דתי כזה או אחר, ואין פוצה פה ושורף פחים. בהתקדם הערב, והצטברות הכוסות הריקות על שולחננו הרעוע משהו, הייאוש, הזעם וחוסר האונים הלכו והפכו בלתי נסבלים עד כי החלטנו שנינו בתקיעת כף שעוברים לאירופה! "כאן לא נגדל את ילדינו" קבענו נחרצות. הזמנו עוד *גולדסטאר ובא לציון גואל ולנו מנוחה. מאוחר יותר באותו הערב עם חברים נוספים, כשישבנו כולנו ושרנו שירי ארץ ישראל היפה וירושלים בדבקות רבה,הבטתי בחבריי השרים "ירושלים של זהב" והבנתי שאין פה מקום להגיון, לנוחות או להשגות עצומות, שכל הכעסים והסלידה, כל הרצונות והאכזבות, כולן מתגמדות אל מול אותו רגע בו מאבד הלב פעימה. אל מול אותו רגש עלום,טיפשי ובלתי מוסבר, של אהבה, אהבה לעיר הזו, לתושביה, לריחותיה ולשביליה. ירושלים שלי: אמנם את ענייה ומלוכלכת ואדמתך שסועת קרבות זרים ומלחמות אחים. נכון, קירותיך סדוקי שנאה וגזענות ובשעריך טיפשות ואדישות- אך בעמדי בין חורבות כבישי מרכז העיר בואכה שער יפו בשעת צלילתו בשקיעה זהובה, או בחיפושיי אחר מילים לשיר לך בעמדי למרגלות הכותל המערבי בתשעה באב ואבניו נשטפות באורו של ירח - קטונתי מצעיר בנייך ומאחרון המשוררים. כי שמך צורב את השפתיים כנשיקת שרף, אם אשכחך ירושלים אשר כולה זהב... אם תרשו לי, אני יודע שהפוסט כבר די ארוך, אבל אני חש מחויב להוסיף קטע של אפרים קישון, שכרגיל מצליח לתאר במילים את שאי אפשר לתאר במילים-בצורה הטובה ביותר:
"דודי שמחה הוא יהודי טוב, אבל אין פירושו שמן הסתם גם ציוני הוא. כשעליתי לארץ לפני חמש שנים הוא בדיוק נסע לניו-יורק שבארה"ב. לא משום טינה לישראל, אלא משום מה הוא חשב שסוחר זריז כמוהו אינו צריך אלא לרדת מהאוניה והדולרים יתחילו מעצמם להתגלגל לכיסיו. זה, אגב, קרה בדיוק כך. אולם השנה קרה נס. דודי שמחה בא לארץ. לא בגלל סיבות מיוחדות. חס ושלום, אלא הוא ערך, במקרה, סיור באירופה וחשב - באמת, למה לא - לקפוץ גם אל הקרובים שלו. הפעם היה הוא אורח הממשלה והודות לו נהניתי מכבוד תיירים ביום המצעד. אהבת? הוספ\י את הדף לאחד השירותים: |
